אני יצרתי את המחלה שלי ולכן גם אתגבר עליה

& אני יצרתי את המחלה שלי ולכן גם אתגבר עליה

המחלה או הבעיה לא תלך לשום מקום, לא עד שתקשיבו לה, למה שיש לה לומר, להבין למה היא נוצרה, כי זו מטרת קיומה, כי לשם כך היא נוצרה מלכתחילה. למרות הכול, היא לא סתם מציקה, יש לה תפקיד, היא חלק מהתיקון של כל אחד ואחת מאיתנו.

אני פונה אל אלו מביניכם שסובלים ממחלה כרונית, כאב או בעיה כלשהי אשר לא מפסיקה להציק ולחזור ושוב להציק ולא משנה מה אתם עושים היא שבה וחוזרת, לא נעלמת ולא מרפה, כזו נודניקית, פשוט לא נותנת מנוחה, ודי כבר שתלך, מה היא רוצה ממני?

המחלה או הבעיה לא תלך לשום מקום, לא עד שתקשיבו לה, למה שיש לה לומר, להבין למה היא נוצרה, כי זו מטרת קיומה. היא לא תלך עד שלא יקשיבו ויתייחסו אליה, כי לשם כך היא נוצרה מלכתחילה. למרות הכול, היא לא סתם מציקה, יש לה תפקיד, היא חלק מהתיקון של כל אחד ואחת מאיתנו.

משפט הכותרת, "אני יצרתי את המחלה שלי ולכן גם אתגבר עליה", עלה מתוכי כאשר אבחנו אצלי כי אני חולה במחלה כרונית. אני זוכרת את הרופא מושיב אותי ממולו על כסא בפנים חמורות סבר, ונראה שהוא הולך לפסוק גזר דין חמור במיוחד. הוא מתקשה לומר את המילים, מתנצל מעט, מנסה לרכך את הבשורה ולבסוף אומר: את חולה במחלה קשה, מחלה כרונית, לכל החיים, לא נרפים ממנה, היא פוגעת מאוד בתפקוד ובחיי היום יום. זו מחלה שתשנה את חייך לחלוטין, את אורח החיים שהיית רגילה אליו".

הרגשתי בפנים תחושה מוזרה שאומרת, אני התחלתי את כל זה ואני אדע איך להתגבר ולהפסיק את זה. כלומר, זה בידיים שלי. בהתחלה, לא ייחסתי חשיבות לתחושה זו ומבלי משים יצאתי לדרך חדשה, גדושה הרפתקאות והתנסויות עם עצמי. בצורה לא מתוכננת ולא מודעת, התחלתי לעשות על עצמי מחקר, כשהמטרה לנסות למצוא דרך לטפל בעצמי ולעזור לגוף החולה מאוד להבריא. ניסיתי דיאטות רבות, תרגילי התעמלות, הרפיה, תרפיה באומנות, ציור וכתיבה אינטואיטיביים, דיקור, צמחים, הומאופתיה, רייקי, דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה ועוד  ועוד… הייתי חייבת לעבור את כל הדרך הזו בניסיונות לעזור לעצמי להבין כי ריפוי הגוף נעשה על ידי ריפוי הנפש ועל ידי חיבור ואיזון גוף–נפש: הקשבה לגוף, התייחסות אל הגוף, איך להשקיע, לטפח ולחזק את הגוף.

במהלך הזמן הבנתי כי החיבור הראשוני הבסיסי בין גוף לנפש, הוא קודם כל לקבל את עצמי ולהתמודד בכנות עם המצב. התמודדות כנה עם המצב היא הבנה והכרה בכך שכל מה שקורה לגוף שלי, הוא תוצר של החוויה הפנימית והרגשית שלי, נוצר על ידי ומבטא חלק ממני. אני היא הגוף שלי.

זה נוח מאוד ליצור נתק ולהגיד שאני היא אני והמחלה "נפלה" עלי ביום בהיר. כל הדברים שקורים לי כאילו קורים מחוצה לי, לא קשורים אלי, אין לי אחריות עליהם. כנות, במקרה זה, דורשת אומץ רב. אומץ להודות שאני יצרתי כל דבר שמתבטא בכל דרך בגוף שלי.

אם אני כועסת על הגוף שלי, סולדת ממנו, מוציאה עליו את התסכולים שלי, לא רוצה שום קשר איתו ,כמו לאדם שאנחנו לא אוהבים, אז גם לא אוכל לראות את החשיבות שלו עבורי, כחלק בלתי נפרד ממני. אני משליכה את הרגשות והצדדים "הבעייתיים" וה"שליליים" שבי על הגוף, וכל אלו לא קשורים אלי. לי אין אחריות לכך.

בדרך כלל, אני צריכה גם להוכיח לסביבה שלי כי אני מאוד מוצלחת, ממש מושלמת למעשה, דבר אשר מקשה עלי עוד יותר להזדהות ולקבל את החלק הזה שבי הפחות מושלם, החלש יותר, הפגוע. הוא חייב להיות שייך למישהו אחר, כי לי בוודאות אין שום קשר אליו. זה בדרך כלל המקום של התדמית כחלק מההישרדות שלנו.

רוב הטיפול וההתייחסות במחלה ובכאבים כרוניים, מופנה בתחילה אל הגוף. היופי בהתבוננות פנימה גם אל נבכי הנפש, הוא בגילוי. על ידי התגברות על הפחד, ניתן לגלות שהשד לא כזה נורא. הרי ידוע שהפחד תמיד מעצים את הדברים הרבה יותר ממה שהם באמת.

אם מגיע הזמן שלנו ואנחנו עוצרים כדי לעשות חשבון נפש עם עצמנו, אז מגיעות השאלות. כל עוד לא אקבל את עצמי כמו שאני, פשוט אני, לא מושלמת יחד עם כל האמת שלי, לא אוכל לעשות חיבור אמיתי של גוף ונפש ולא אוכל לעזור לעצמי להרגיש טוב יותר ומאוזן יותר.

המחלה שלי גרמה לי להבין כי זהו תהליך פנימי שקיים בתוכי וכי יצאתי מהאיזון הפנימי שלי. בתוך המילה מחלה נמצאות אותן אותיות כמו במילה החלמה. כלומר, הבנתי שרק מתוך המחלה אגיע להחלמה שלי כאדם בכלל. המחלה נוצרה והתפרצה כדי שאבין משהו בתוכי וכדי שאקשיב לעצמי, אעלה את המודעות שלי, אעלה ואבין תכנים מהלא מודע שלי ועוד. ההחלמה האמיתית שלי תגיע מריפוי הוליסטי שלי  כאדם שלם, ולא ממציאת תרופה שתרפא את הגוף בלבד.

לאחר שהבנתי למה נוצרה המחלה ולאחר שהצלחתי להקשיב למה שיש למחלה לומר לי, לכאב ולגוף לספר לי על עצמי, יכולתי להגיע למקום שבו אני מקבלת את עצמי ומאמינה ביכולת שלי לשלוט על המחלה, ולא לאפשר לה להמשיך לשלוט בי. כך הגעתי למקום בו אני לא מבוהלת ומפוחדת ממנה, אלא מתמודדת איתה, מנהלת איתה דיאלוג ומתגברת עליה בעצמי ועל ידי כך שומרת על האיזון שלי ועל החיבור בין הגוף לנפש.

זה השלב שבו התחלתי להרגיש כי אני באמת אוהבת את עצמי, דבר אשר התבטא בתחומים רבים בחיי כמו זוגיות, משפחה ועבודה.

לאלו מבינכם אשר מוטרדים ממחלה או מכאב שלא מרפה ולא מניח לכם, הידוע בכינויו "כרוני", אשר רוצים לתת לעצמם הזדמנות להבין מה מתחולל בתוככם פנימה ומה מטרת הבעיה הכרונית הזו, ריכזתי מספר שאלות לתהייה והשתוממות עצמית.

מטרת השאלות היא לקבל דחיפה והתעוררות, רצוי לנשום עמוק תוך כדי. אם מופיעות התנגדויות, זה טבעי בהחלט ומשקף את כל האמת שקשה לי להודות על עצמי, אך הכרחי כדי להתחבר חזרה לעצמי. אז תנו לעצמכם לכעוס, לרטון, להתמרמר ואז קחו נשימה עמוקה נוספת, קחו דף ורשמו כל מה שעולה מתוככם, ואל תשכחו לתת לעצמכם תשובות פשוט כי זה מגיע לכם לקבל תשובות.

*מה אני מרוויח מהכאב/ מחלה כרונית שלי?
*הם אני מקבל בעזרתה יותר יחס/ ביטחון/ תשומת לב/ מנוחה/ אמפטיה/ התנתקות מהמציאות הקשה לי ועוד...?
*למה יצרתי את המחלה/כאב הכרוני שלי?
*האם המחלה/הכאב עוזרים לי ליצור גבולות לעצמי או לאחרים כי אני לא מצליח בדרך אחרת?
*האם אני מרגיש/ה במעגל סגור שאף פעם לא אוכל לצאת ממנו או בתבנית ומערכת משומנת היטב, מתוחכמת המתפקדת ביעילות מפתיעה שלא נראה שאפשרי לשנות אותה אי פעם?
*האם אני מרגיש/ה שאני עושה כל כך הרבה מאמצים להבריא ולהרגיש טוב יותר, אולי יותר מדי אפילו ולא מצליח/ה?
*האם אני מבין שמה שלוקח ממני הרבה כוחות ומאמץ, מרחיק אותי מהמטרה שלי ומחליש אותי אולי אינו מה שבאמת נכון וטוב בשבילי, כי הדבר הנכון בשבילי תמיד ירגיש נכון ואמיתי ,ימלא אותי, וייתן לי כוח?
*האם אני מפחד לחיות באמת חיים אמיתיים ומפחד אולי לנטוש את דרך ההישרדות שסיגלתי לעצמי עם השנים? (כי בעבר באמת לא הייתה לי ברירה, כשהייתי קטן, חסר אונים ותלוי לגמרי באחרים)
*האם אני מפחד/ת לאבד שליטה?
*האם אני מפחד/ת שיהיה לי טוב?

1117 אנשים קראו ושיתפו עמוד זה. שתף עם חברים: &